האם המייקרס (makers) בחינוך הוא אופנה חולפת?

השבוע נשאלתי על ידי אשת חינוך האם לדעתי מייקרס הוא אופנה חולפת?
מבלי לחשוב פעמיים עניתי: "מייקרס עלול להיות תופעה חולפת אם לא יקשרו אותו לפדגוגיה".

השאלה המשיכה לנקר ולהטריד את מנוחתי כל השבוע. מרחבי מייקרס ראשונים רק החלו להיבנות במערכת החינוך, וכבר יש מי שרואה אותם כמופע חולף?
האם ישנה אפשרות שזו אכן תהיה אופנה חולפת? מה צריך לעשות על מנת להבטיח שהם יוטמעו במערכת ולא יהפכו ל'פילים לבנים', במקרה הרע, או לעוד חדר אומנות, במקרה הטוב? האם זה אכן תלוי בחיבורים הנכונים שייווצרו בין הפעילות המייקרית לפדגוגיה?

ככל שהתעמקתי בענין, הובהר לי שהייתי חוזרת על התשובה ששלפתי מהמותן, אך הייתי צריכה להרחיב, לנמק ולספק לה את ההסברים הנדרשים:

עקרונות התרבות המייקרית, שצברה תאוצה בראשית המאה ה-21, מתאימות כמו כפפה ליד לתפיסות החינוכיות הרווחות כעת. לא עוד למידה פרונטלית אלא למידה פעילה, לא עוד מורה העומד בקדמת הכיתה ומרצה לתלמידיו, אלא תלמידים פעילים, חוקרים, מתנסים ומורה מלווה ומייעץ. לא עוד תלמיד בודד עם מחברת, ספר ודפי עבודה, אלא קבוצת תלמידים לומדת באמצעות חומרים, כלים ואמצעים מגוונים במרחבים שונים.
לא עוד כולם עושים את אותו הדבר ובאותו הזמן, אלא כל אחד בוחר תחום עניין, מתעמק בו, ומביא לידי ביטוי את תובנותיו באופן המתאים לו.

מכוונות ללמידה, תוך כדי התנסות פעילה, בה הלומדים מבנים את הידע על ידי חקר ואיסוף מידע, התנסות מעשית, ניסוי וטעייה, משתלבת היטב במרחב המייקרי. עדיין, בתהליך הקמה והפעלת מרחבי המייקרס בבתי הספר נשארו סוגיות רבות ללא מענה מספק, שכן משמעות הכנסת מרחב שכזה למוסד חינוכי היא בעיקרה פדגוגית ודורשת יצירת חיבורים נכונים בין הפדגוגיה לפעילויות המייקריות.

אז מה צריך לעשות כדי שמייקרס בבתי הספר יהיו על מנת להישאר?

מרחב מייקרס הוא חלק משינוי תפיסה על משמעות ואופי הלמידה. לא מדובר בשינוי מיזערי של כמה רכיבים כמו שבירת קיר בין שתי כיתות, הצטיידות והחלפת ריהוט שיאפשרו ורסטיליות של מנחי ישיבה שונים. מדובר בשינוי מהותי הכולל, קודם כל, גיוס של הצוות ויצירת מחויבות לשינוי על בסיס של אחריות משותפת, חשיבה על הלמידה במרחבים חדשניים ומה נדרש לכך בתחומי: התוכן, פרקטיקות ההוראה-למידה-הערכה, שגרות ובסדירויות, ואילו שינויים צריכים להיות בעקבות זאת במרחבים (שאחד מהם הוא מרחב המייקרס).


יש להשקיע משאבים במנוע לשינוי - בצוות. השינוי בהגדרת מרחבי הלמידה מחייב התייחסות לאופן הפעלתו. מורה (וגם המוכשר ביותר) אינו יכול להפעיל מרחב זה לבד. אי אפשר לבנות שינוי על אדם אחד, מה יקרה אם בשנה הבאה הוא יעזוב? מי יפעיל את המרחב?

חשוב להתוות מסלול התפתחות מקצועית מתמשך לצוות המורים בהלימה לצרכים החדשים ולמרחבי ההתנסות שהוקמו ויוקמו בעתיד בבית הספר. פיתוח מקצועי זה יאפשר מיסוד של פעילות הצוותים. יחד הם יפתחו ויבנו תוכניות לימודים מכוונות מטרות ויעדים כולל דרכי הערכה מותאמים. על התוכניות לאפשר גמישות ואפשרויות בחירה, ובכך ינתן מענה אישי לכל תלמיד, על בסיס התקדמותו.

השינוי בלמידה במרחבי התנסות מכתיב שינוי גם בשגרות אירגוניות, כולל ארגון אחר של מערכת שעות ופתרונות לשיבוץ שני אנשי חינוך במרחב אחד. ניתן להיערך לשינויים אלו ולייצר פתרונות בתוך המערכת הקיימת מבלי להזדקק לתוספת שעות.

איך עושים זאת?
במודל התל-אביבי אנו מציעים מענה הכולל הכשרה בסיסית של 30 שעות,  לצוות בית ספר הרוצה לשלב פדגוגיה מייקרית. לאחר מכן, צוות הסדנה מלווה את צוות בית הספר בצעדים הראשונים בשני ערוצים: אחד-תכנון ועיצוב המרחב הפיזי, ובערוץ השני  לווי בפיתוח ובתכנון תוכניות הפעילות.
הצורך של מורים מייקרים אינו רק בלווי והדרכה. למורים יש צורך לחלוק, לשתף, להתלבט ולשם כך אנו יוזמים, בימים אלו ממש, הקמת קהילת מורים מייקרים שתפגש אחת לחודש לשתף, לבחון ולפתח יחד.

להתראות…
לאה