פדגוגיה במרחב מייקרס

בשנת 1984 פרסם דייוויד קולב בספרו "למידה התנסותית: התנסויות כבסיס ללמידה והתפתחות" (Experiential Learning: Experience as the Source of Learning and Development), מודל לתהליך למידה. משמו -"מודל הלמידה ההתנסותית" ניתן להבין את החשיבות שמייחס קולב להתנסות המעשית בבחינת לא "מדברים על" אלא "עושים את", ולתפיסתו זהו הבסיס ללמידה משמעותית. על פי המודל, למידה משמעותית מתרחשת אם הלומד 'עובר' ארבעה שלבים: בשלב הראשון התנסות מעשית - יישומית כלשהיא בה הפרט מבצע משימה ומתמודד עם אתגר.  בשלב השני, נבחנת ההתנסות בכלים רפלקטיביים. מתוך בחינה זו, בשלב השלישי, מתאפשר להרחיב את משמעותם של מושגים קיימים, לייצר הכללות, להבנות תפיסות ורעיונות חדשים או לשנות תפיסות קיימות, בסיוע של מנחה שעוזר להציף, לחדד ולהמשיג את התובנות. בשלב הרביעי, בעזרת התובנות שנרכשו, מתקיימת התנסות בסיטואציה חדשה ולא מוכרת. 'מודל הלמידה ההתנסותית' מתאים ללמידת ידע חדש וללמיד...

השבוע נשאלתי על ידי אשת חינוך האם לדעתי מייקרס הוא אופנה חולפת? מבלי לחשוב פעמיים עניתי: "מייקרס עלול להיות תופעה חולפת אם לא יקשרו אותו לפדגוגיה". השאלה המשיכה לנקר ולהטריד את מנוחתי כל השבוע. מרחבי מייקרס ראשונים רק החלו להיבנות במערכת החינוך, וכבר יש מי שרואה אותם כמופע חולף? האם ישנה אפשרות שזו אכן תהיה אופנה חולפת? מה צריך לעשות על מנת להבטיח שהם יוטמעו במערכת ולא יהפכו ל'פילים לבנים', במקרה הרע, או לעוד חדר אומנות, במקרה הטוב? האם זה אכן תלוי בחיבורים הנכונים שייווצרו בין הפעילות המייקרית לפדגוגיה? ככל שהתעמקתי בענין, הובהר לי שהייתי חוזרת על התשובה ששלפתי מהמותן, אך הייתי צריכה להרחיב, לנמק ולספק לה את ההסברים הנדרשים: עקרונות התרבות המייקרית, שצברה תאוצה בראשית המאה ה-21, מתאימות כמו כפפה ליד לתפיסות החינוכיות הרווחות כעת. לא עוד למידה פרונטלית אלא למידה פעילה, לא עוד מורה העומד בקדמת הכיתה ומרצה לתלמידיו, אלא תלמידים פעילים, חוקרים, מתנסים ומורה מלווה ומייעץ. לא עוד תלמיד בודד עם מחברת, ספר ודפי עבודה, אלא קבוצת תלמידים לומדת באמצעות חומרים, ...